שעה של מדיטציה

מדיטציה בישיבה היא חלק בלתי נפרד מתרגול הצ’י-קונג. בשלבים הראשונים אנחנו עובדים בעיקר דרך תנועה חיצונית כדי לפתח את התנועה הפנימית - את הצ’י. עם הזמן, ככל שהתרגול מעמיק, העבודה הופכת עדינה ופנימית יותר, ולעיתים נעשית כולה בישיבה מדיטטיבית. כך למשל, תרגולי ניי-דאן - האלכימיה הפנימית הסינית, או המדיטציה הדאואיסטית, מתבצעים כולם בישיבה סטטית.

היום ישבתי למדיטציה של שעה, וחשבתי לשתף אתכם מעט מהחוויה האישית שלי, אולי זה יעודד גם אתכם לשבת ולתרגל מדיטציה בתדירות גבוהה יותר.

התעוררתי ב-5:45 בבוקר, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, והתיישבתי על כרית המדיטציה. סיכלתי רגליים, יישרתי את הגב ונכנסתי לישיבת וו-ג’י (בדומה לעמידת ה-wu ji - עמידת הריק). זאת אומרת, גב זקוף, אגן רפוי וכו'...

לקחתי כמה נשימות עמוקות, נשפתי לאט ושחררתי, עד שהנשימה חזרה להיות טבעית.

הפה היה סגור, הלשון נגעה בחך העליון.

כמו תמיד, ברגעים הראשונים המחשבות התחילו לזרום. הפעם לא ניסיתי לחזור לנשימה, פשוט אפשרתי להן להיות. ידעתי שיש לי זמן, כשעה שלמה, עד שהילדים יתעוררו.

לאחר זמן מה הגוף נכנס לשקט עמוק יותר, והמיינד התחיל להירגע ולהיטמע בגוף.

לפני שאמשיך, חשוב להבין שישנם שני סוגים עיקריים של מדיטציה:

1.מדיטציית טנטרה (בסנסקריט) - עוסקת בחיבור גוף ונפש, בתנועה, בבנייה ובהתמרה של אנרגיה. האלכימיה הסינית (ניי-דאן) משתייכת לסוג זה - מטרתה להזרים, לטהר ולבנות את הצ’י בגוף.

2.מדיטציית סאטי (מיינדפולנס) - עוסקת בהתבוננות מודעת בתהליכים הפנימיים, כדי להבין את טבעם ולגלות את ה"ריק" שמעבר להם. לעיתים, כשהמוח נוקשה או מתאמץ מדי, היא עשויה דווקא לעורר תחושות לא נעימות או עכבות פנימיות.

יש גם מונח מרכזי נוסף, הנקרא *סמאדי*: זהו מצב תודעתי שבו המודעות נטמעת באובייקט המדיטציה עד שהמתבונן והנושא מתאחדים. למשל, בהתבוננות בנשימה, בשלב מסוים אין עוד “אני נושם”, אלא רק חוויית הנשימה עצמה. זו איכות עמוקה של ריכוז.

ובחזרה למדיטציה שלי:

לאחר פרק זמן ארוך של שקט פנימי, פתאום עלה גל של תחושה ששטף את הגוף כולו. כמו זרם של צמרמורות נעימות, המגיע בגלים והפעם זה היה חזק במיוחד, עד שאפילו זלגו לי דמעות.

אחרי כמה רגעים הכול נרגע, והגוף הרגיש פתוח, רפוי וחיוני.

ברגע הזה עלתה בי מחשבה: שככה באמת מרגישים החיים כשהם נחווים ישירות, לא דרך המחשבות, אלא דרך התחושה החיה של הגוף. כל עוד אני חי דרך הראש, אני כמעט לא נוגע באמת בתחושת החיים עצמם.

ישבתי עוד קצת, ואז הגוף התחיל לנוע מעצמו למספר רגעים. ידעתי שעלי לאפשר את התנועה הספונטאנית והבלתי רצונית הזו. זה הרגיש כאילו הגוף רוצה לכייל את עצמו.

בסיום הנחתי את הידיים על הבטן והחזה, הרגשתי את החום מתפשט, עשיתי תודות (הודתי לכל החלקים בגוף, מערכת מערכת, איבר איבר) ופקחתי עיניים.

כך הסתיימה שעה של ישיבה.

דבר אחרון שכדאי שתכירו הוא המושג jhana בפאלי או dhyana בסנסקריט המתייחס למה שאנחנו קוראים לו היום מדיטציה. תהליך של התמקדות, ריכוז וספיגה על אובייקט מדיטטיבי, כמו הנשימה.

מגדירים שמונה רמות לjhana. כאשר הראשונה מתוארת כשמחה גופנית מתפרצת - piti (בדומה למה שתארתי בחוויה שלי). לאחר מכן בjhana השנייה נשארת רק השמחה השקטה בלי התחושות הגופנית המתפרצת והיא נקראת sukha.

במקור היו 4 רמות ואם אני לא טועה זו המדיטציה שנאמר שבודהה תרגל בשביל להגיע להארה.

עולם המדיטציה הוא עמוק ומרתק המביא לשינוי מהותי בחיים, בבריאות ובתפיסת המציאות. אני ממליץ מאוד לתרגל. אין באמת צורך בהכוונות מיוחדות בשלבים הראשונים, פשוט צריך לשבת ולנשום.

יש מספר סרטוני תוכן באתר על מדיטציה, ממליץ מאוד להקשיב להם.