למה תרגול הצ'י-קונג מרגיש כל כך נעים?
יש רגע כזה בתרגול צ'י-קונג שבו משהו מתחיל להשתנות. אנחנו פשוט עומדים, נושמים, עושים כמה תנועות, ופתאום הכתפיים קצת יורדות, הנשימה נעשית חופשית יותר, הגוף מרגיש פחות כבד והראש קצת יותר שקט.
ולפעמים, בלי שהתכוונו לכך בכלל, אנחנו מסיימים את התרגול ומרגישים אחרת. בעיניי, זאת אחת המתנות הגדולות של תרגול הצ'י-קונג.
לא כי עשינו משהו קשה. להפך, עשינו פחות. הפסקנו לרגע לדחוף את הגוף, לתקן אותו או לדרוש ממנו יותר, ונתנו לו הזדמנות להסתדר מבפנים.
הגוף יודע הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. במשך השנים למדתי שצ'י-קונג אינו מבחינתי עוד סוג של התעמלות. אני לא מחפש להגיע לקצה התנועה, להזיע כמה שיותר או להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות יותר.
אני מחפש משהו אחר: לשחרר, לארגן, לנשום, ולהרגיש.
כשאנחנו מתחילים משם, התנועה משתנה. במקום להפעיל את הגוף מבחוץ, אנחנו מתחילים להקשיב למה שקורה בתוכו. כפות הרגליים מרגישות את הקרקע, המשקל עובר, האגן משתחרר, עמוד השדרה מתארגן, הכתפיים מפסיקות להחזיק, הנשימה נעשית טבעית יותר ואז התנועה יכולה להתחיל להגיע מבפנים החוצה.
כשאנחנו מפסיקים להילחם בגוף ומתחילים לעבוד איתו, אפשר להרגיש שהמערכת כולה מתחילה להשתתף בתנועה.
בשנים האחרונות מצטברים הרבה מחקרים שמנסים להבין מה קורה בגוף במהלך תרגולים כמו צ'י-קונג.
החוקרים בודקים בין היתר שינויים בקורטיזול, סרוטונין, דופמין, אנדורפינים - חומרים ומערכות הקשורים למתח, מצב הרוח, מוטיבציה, כאב ותפקוד מערכת העצבים.
במחקרים מסוימים תרגולי הצ'י-קונג נקשרו לירידה ברמות הקורטיזול ולשיפור במדדים של מתח, חרדה ודיכאון. נמצאו גם שינויים באנדורפינים ובמערכות הקשורות לתגמול ולמוטיבציה.
לא צריך בהכרח להסתכל על הצ'י-קונג כאל תרגול שמעלה סרוטונין או מוריד קורטיזול. אנחנו לא עושים תנועה מסוימת כדי לגרום לחומר מסוים לעלות או לרדת. הגוף הוא מערכת מורכבת הרבה יותר.
ומה שמעניין בעיניי הוא שהמחקר מתחיל לתת שפה מדעית לחוויה שמתרגלים מכירים כבר הרבה מאוד זמן.
כשאנחנו משנים את האופן שבו אנחנו נושמים, נעים ומחזיקים את הגוף - משהו באופן שבו אנחנו מרגישים יכול להשתנות.
אולי כאן נמצא אחד ההבדלים החשובים בגישה שלי לצ'י-קונג, כי אני לא רוצה שהתרגול יהיה עוד משימה שאנחנו צריכים לבצע נכון. כי גם הצ'י-קונג עצמו יכול להפוך למשהו שאנחנו נאבקים בו:
"האם אני עומד נכון?"
"האם הידיים בגובה הנכון?"
"האם אני עושה מספיק?"
"האם אני מרגיש משהו?"
אבל אם אנחנו כל הזמן מנסים להשיג משהו, אנחנו עלולים להכניס לתרגול בדיוק את המתח שממנו רצינו להשתחרר.
לא צריך להגיע לשום מקום, צריך רק ליצור תנאים שבהם הגוף יכול לנשום, להשתחרר ולהתארגן מחדש.
כשאנחנו מתרגלים כך, אנחנו מתחילים להכיר דרך אחרת להשתמש בגוף - פחות כוח, פחות מאמץ מיותר, יותר ארגון, יותר חיבור, יותר תחושה. הצ'י-קונג מלמד אותנו להכיר את ה"מנוע" הזה.
איך תנועה קטנה במקום אחד יכולה להשפיע על כל הגוף. איך שחרור במקום אחד מאפשר תנועה במקום אחר. איך הנשימה יכולה לשנות את איכות התנועה ואיך הגוף כולו מתחיל לעבוד כיחידה אחת.
אז למה מרגישים טוב אחרי צ'י-קונג?
אולי אין תשובה אחת. אולי זו הנשימה, אולי התנועה, אולי הירידה במתח, אולי השינוי בפעילות של מערכת העצבים, אולי השינויים ההורמונליים והנוירוכימיים שהמחקרים מתחילים למדוד ואולי החשוב מכול הוא השילוב ביניהם.
אנחנו נותנים לגוף זמן, זמן בלי למהר, זמן בלי לדרוש, זמן להקשיב. וזה דבר שחסר מאוד בחיים המודרניים.
רוב היום אנחנו משתמשים בגוף כדי להגיע למשהו.
בצ'י-קונג אפשר, אפילו לכמה דקות, לא להגיע לשום מקום.
פשוט להיות.
בואו תנסו עכשיו:
עמדו בנוחות,
הרגישו את כפות הרגליים,
שחררו מעט את הברכיים,
תנו לכתפיים לרדת,
הניחו לנשימה להיות טבעית.
עשו כמה תנועות פשוטות שאתם מכירים.
אל תנסו לעשות אותן טוב יותר, נסו להרגיש אותן.
וכשהקשב בורח פשוט חזרו לגוף.
שימו לב.
איך אתם מרגישים עכשיו?
האם משהו השתנה?
אולי הנשימה, אולי היציבה ואולי רק תחושה קטנה של יותר מרווח פנימי.
מבחינתי, זה כל הרעיון של התרגול.
לא לעשות יותר כדי להרגיש טוב יותר.
אלא ליצור בכל יום כמה דקות שבהן אנחנו מפסיקים להפריע לגוף ומאפשרים לו לחזור לעצמו.
זה בעיניי הלב של הצ'י-קונג.
חיבור מחדש אל עצמנו.
אם אתם חדשים לעולם הצ'י-קונג או מתרגלים מנוסים, אני מזמין אותכם להתנסות בתוכנית 21 הימים של מנזר הצ'י-קונג. כל הפרטים בקישור הבא:
