לאיינשטיין יש ציטוט מפורסם: הכל זה אנרגיה וזה כל מה שזה. לטענתו ישנם סוגים שונים של אנרגיה, עוצמות שונות של אנרגיה, ביטויים שונים לאנרגיה, אבל הכל זה בסופו של דבר - אנרגיה.
גם המאוורר מסתובב בחדר בזכות אנרגיה, המים זורמים בזכות אנרגיה, אנחנו הולכים, מדברים וחושבים בזכות אנרגיה. אין דבר הקיים בעולם הזה שאינו עשוי מאנרגיה ומופעל מאנרגיה.
את האנרגיה הנוכחת מבעד למימד הגשמי, אנחנו לא רואים באופן ישיר (לפחות לא בחוש הראייה הרגיל), אבל כן יכולים לעיתים להרגיש אותה ולראות את ההשפעה שלה.
אלפי שנים לפני איינשטיין, הבינו הסינים שהכל עשוי ומורכב מסוגים שונים של אנרגיה, לו הם קראו בשם צ'י - אנרגיית החיים.
האנרגיה בדומה למי הגשמים היא ניטרלית, ובכוחה להזין את הפרחים וגם את העשבים. היא אינה שופטת או מייצרת הפרדה, היא לא חיובית או שלילית ביסודה, תפקידה הוא רק לבוא לידי ביטוי באינסוף הדרכים במארג החיים.
טבע האנרגיה היא להיות בתנועה, המרה וזרימה אינסופית ללא הפסקה. האנרגיה שואפת כל הזמן להתחלף ולנוע. בתיכון הייתי במגמת פיזיקה 5 יחידות (כן כן...) ואם יש משהו שאני זוכר מהשיעורים האלו זה את חוק שימור האנרגיה, ז"א שהאנרגיה לא באמת נעלמת - היא רק משתנה ומותמרת.
ואם יש דבר אחד שאנחנו שואפים לעשות כמתרגלי צ'י-קונג - מתרגלי אנרגיית החיים, זה ללמוד איך לאפשר לטבע התנועתי והמתחלף של האנרגיה, לבוא לידי ביטוי בצורה מלאה או במילים אחרות: להפסיק לעכב ולחסום אותה.
הרפואה הסינית המושתתת על הפרדיגמה של צ'י, טוענת שאם האנרגיה תזרום באופן חלק בגופנו ונפשנו - ללא הפרעה, נוכל לשמור על בריאות מיטבית לאורך הרבה שנים. לכן המטרה המרכזית ברפואה הסינית וכך גם בצ'י-קונג, היא לעשות אופטימיזציה לתנועת האנרגיה בגוף.
מתוך הבנה זו, נשאלות שתי שאלות חשובות:
1. איך אנחנו צריכים לגשת לתרגול הצ'י-קונג?
2. ולמה התרגול יכול לאתגר אותנו יותר מפעילויות גופניות אחרות? ז"א למה לפעמים יותר קל לאנשים מסויימים ללכת לחדר כושר, לרוץ מרחקים או לתרגל פילאטיס מאשר לתרגל צ'י-קונג?
אז קודם כל, מה שמייחד את אומנות הצ'י-קונג זה עומק החיבור שלנו דרך התרגול לחוויה האנרגטית ולרגש המצוי בתוכנו. לכן, זה יכול להיות מאוד מאתגר בהתחלה ואף להרגיש 'משעמם' לחלק מהאנשים. כי האומנות דורשת מאתנו להתעדן, להיפתח ולהסכים להרגיש.
מילת המפתח כאן היא: ל ה ר ג י ש
זה נשמע מובן מאליו, אבל זה לא.
להרגיש את הרובד האנרגטי ו/או הרגשי דרך הגוף אינו דבר של מה בכך וברוב הפעילויות שציינתי מקודם, תשומת הלב המרכזית שלהן היא בחוויה התנועתית הפיזית של התרגול או במאמץ המנטלי.
לכן, כשניגשים לצ'י-קונג צריכים לגשת לתרגול מתוך רצון אמיתי והסכמה להרגיש, להיות, לגעת, להקשיב ולהתבונן בחוויה האנרגטית-רגשית הזורמת בתוכנו. לשם כך, עלינו להרפות, לשחרר ולהפנות את הקשב שלנו פנימה לתוך הגוף.
בשביל זה צריך להתעדן ולהשקיט את ההכרה הרועשת - לפקס אותה. זו הרוצה 'להשיג' תוצאות, זו שיש לה אינטרסים קיומיים, הישרדותיים וחברתיים שאנחנו לא תמיד מודעים להם.
אז אם אתה מוצאים את עצמכם מתקשים לתרגל את הצ'י-קונג, להתעדן, להרגיש את עצמכם.
תשאלו למה? מה מעכב אותכם מלהרגיש יותר ויותר? מה מפחיד בזה? היש משהו משמעותי יותר להשיג בחיים האלו, מאשר לדעת את עצמנו?
זכרו, הכל זמני והכל חולף, הגוף, הנפש.
לכן, אין זמן טוב יותר מעכשיו להרגיש ולהתחבר.
מדי יום, יום ביומו, תוך התמדה והתמסרות.
החיבור לאנרגיה ולרגש מביאה איתה שקט, יציבות, בריאות ובהירות מחשבתית.
הסכימו להאט דרך התרגול,
הסכימו להתבונן ולהרגיש את עצמכם.
שיר 'דאויסטי' שכתב וואנג ווי (Wang Wei):
מבלי לדעת את הדרך למקדש שיאנג ג'י,
אחרי כמה ק"מ, נכנס לפסגות העננים.
חולף על פני עצים עתיקים ללא שביל;
בעומק ההרים – פעמון מקדש?
קול הנהר בולע את הסלעים האדירים;
השמש קרירה בין האורנים הירוקים.
בשעת בין ערביים, ליד בריכה ריקה,
במדיטציה של שלווה, אני משקיט את דעתי.
Comments