הקושי הוא הדרך

כדי לגדול, להתפתח, להתחזק – אנחנו חייבים לפגוש התנגדות. בדיוק כמו ששריר לא מתפתח בלי מאמץ, כך גם הנפש והאנרגיה שלנו זקוקות לאתגר כדי לגדול.

תחשבו על זה – כל דבר שנולד בעולם עובר דרך התנגדות: הנבט שפורץ דרך האדמה, התינוק שחוצה את תעלת הלידה, הגוף שזקוק לאימון כדי להתחזק. כך גם הצ’י שלנו – הוא נבנה ונאגר דרך התמודדות, לא דרך נוחות.

אז מהו האתגר בתרגול הצ’י-קונג?

לכאורה, צ’י-קונג נשמע כמו משהו רך, זורם, נעים – עבודה עם אנרגיה, הרמוניה. אבל האמת היא אחרת: תרגול אנרגטי עמוק איננו קל או נעים בהכרח. הוא דורש מאיתנו לעבור דרך התנגדות פנימית משמעותית.

כדי לבנות את הצ’י לפי התפיסה הסינית, עלינו לשוב לשקט. למה? כי תנועה – אנרגיה – נולדת מתוך הדממה. כדי להגביר תנועה בחיים, עלינו לשהות במרחב שקט, חסר תנועה, ריק. רק שם מתאפשרת בניית אנרגיה אמיתית.

אבל איך מגיעים לשקט הזה?

כדי להיכנס לדממה, יש לעצור את התנועה. וזה בדיוק האתגר. הגורם המרכזי שמפזר את הצ’י שלנו הוא המיינד – התודעה החושבת, ההרגלית, הרועשת. היא כמו מנוע שפועל בלי הפסקה.

וכשאנחנו מנסים לעצור אותו – הוא מתנגד.

הוא מסרב. הוא לא מוכן להפסיק.

הוא ירגיש שהוא גוסס אם לא ניתן לו לחשוב, לרוץ, להסיק מסקנות, לשפוט.

וזהו בדיוק האתגר העמוק של תרגול הצ’י-קונג: לאמן את התודעה, לשחרר את האחיזה שלה, ולהניח לה להירגע.

וזה לא קל.

זה דורש התמדה, התמסרות, סבלנות – והרבה מאוד נכונות לעבור דרך התסכול, ההתנגדות והקושי.

אבל כשמתרגל מצליח לעבור דרך שכבת הרעש הזו, כשהמיינד נרגע, האנרגיה מפסיקה להתפזר – והיא מתחילה להיבנות.

הצ’י נאסף, מצטבר, ומתחיל לזרום בנו באופן טבעי, חי ומרפא.

לכן, תרגול הצ’י-קונג אינו "קל" – הוא עבודה אמיצה אל מול עצמנו. הוא דורש לעצור, להאט, להקשיב, ולהיות בנוכחות מתמשכת מול מה שבאמת מתרחש בפנים.

הצ’י-קונג קורא לנו לעבור דרך ההתנגדות של המיינד – ומתוך כך להיכנס לממד עמוק יותר, נקי יותר, שבו אנרגיית החיים יכולה סוף סוף לזרום בחופשיות.

לסיכום:

בדיוק כפי שבחדר כושר אנו מרימים משקל כדי להתחזק, וכפי שנבט צריך לפרוץ את האדמה כדי לצמוח – כך גם מתרגל הצ’י-קונג נדרש לעבור דרך ההתנגדות של המיינד שלו.

אם התרגול קל מדי, אולי עדיין לא הגעתם לעומק העבודה האנרגטית שאתם מחפשים.

הקושי – הוא לא מכשול בדרך.

הוא הדרך עצמה.