וו-ג'י (wu ji) הוא מושג השייך לקוסמולוגיה הסינית ומשמעותו הוא: 'ללא ציר', 'ללא קטבים', 'הריק המקורי'. וו-ג'י מתאר את ראשית ההתפתחות היקום לפי הקוסמולוגיה הסינית והוא מצויר במסורת הסינית כעיגול. הוא מכיל את כל פוטנציאל היצירה, אבל אין בו עדיין תנועה או מימוש של פוטנציאל זה. בדומה לזרע שעדיין לא הונבט, אין בו צמיחה, רק פוטנציאל. ניתן לומר שעליו משתקפת התמונה של מה שאנו קוראים 'מציאות'. ההפך שלו הינו סמל הטאי-ג'י, המייצג את האיחוד של שני הכוחות המנוגדים והמשלמים, היין והיאנג. הטאי-ג'י מייצג את התנועה הגדולה, המימוש של הפוטנציאל ומכאן שהוא ההפך והמשלים לוו-ג'י.
בצ'י-גונג ובאומנויות הפנימיות קיימת עמידת סטטית הנקראת: wu ji. עמידה זו בדומה למושג הקוסמולוגי מהווה את ראשית הדברים, בה מתחילים ובה מסיימים את התרגול התנועתי. עמידה זו מהווה את הבסיס לצ'י-גונג, שכן דרכה לומד התלמיד את עקרונות התנוחה והמבנה של גופו. כשתלמיד לומד למקם את גופו נכון, מתרחשים מספר דברים בגוף: 1. השרירים החיצוניים נעשים רפויים ופחות עמוסים ומתוחים. 2. רקמת החיבור העוטפות את הגוף מבפנים מתרחבות ומתעבה ואף הופכות להיות יותר אלסטית. 3. המרחק בין העצמות גדל, המפרקים נפתחים. למעשה הגוף מתחיל להתרחב ולהשתנות מבפנים ובכך הוא עובר מטמורפוזה בצורתו ובפוטנציאל התפקוד שלו. יכולת הגוף ליצר ולאגור אנרגיה עולה וזה פותח אפשרות לתהליכים פנימיים - בריאותיים ורוחניים מתקדמים יותר.
מבחינת התאוריה של הצ'י-גונג (על קצה המזלג), תהליך זה מאפשר לבנות צ'י באמצעות הספגת המיינד לתוך הגוף. בעקבות התנוחה הצ'י מתחיל לשקוע ולהצטבר במרכז המסה (בדאן טיאן). הצטברות זו מובילה עם הזמן להתעוררות של הדאן טיאן (כמו גלגל מים שמתחיל להסתובב) ולשחרור הלחץ שהצטבר שם.
הלחץ דוחף את הצ'י לתוך הרקמה המחברת ולערוצים (מרידיאנים). הרקמה המחברת מתרחבת ומתעבה ומתחילה גם לפתוח את הערוצים. תהליך זה מתרחש בהמשך גם במערכת הערוצים העמוקה ביותר- הערוצים המיוחדים (עליהם ארחיב במאמר המשך), ודרכם מתחולל השינוי התודעתי ׁוהרוחני באדם.
הנחיות העמידה:
1. כפות רגליים:
יש לאפשר למשקל הגוף לשקוע ללא התנגדות לתוך כפות הרגליים ולכן כפות הרגליים צריכות להיות ממוקמות ברוחב הכתפיים. פיסוק רחב או מצומצם יותר עלול ליצר עומס על המבנה ולמנוע מהמשקל לרדת מטה ללא התנגדות לתוך כפות הרגליים. חשוב לשים לב שכפות הרגליים ממוקמות במקביל אחת לשנייה ושהבהונות פונות קדימה. כפות רגליים שלא ממוקמות במקביל ישפיעו על מבנה האגן.
2. נקודת הדריכה בכף הרגל: בכף הרגל ממוקמת נקודת הדיקור - yong quan (המעיין המבעבע). זוהי הנקודה הראשונה לאורך ערוץ הכליות, עפ"י התאוריה הערוצית של הרפואה הסינית. הנקודה ממוקמת כשליש דרך מהבוהן השניה לעקב, קצת מתחת לכרית כף הרגל. בצ'י-גונג נאמר שיש לפתוח את הנקודה הזו והכוונה בכך שיש להעביר את המשקל גוף לאזור ולאפשר לרקמות להתרחב ובכך להגדיל את המרחק בין עצמות המסרק בכף הרגל, תהליך זה הוא ש'יפתח' את הנקודה לאורך זמן. למרות שיש למקם את המשקל על הנקודה - yong quan בזמן העמידה. ישנם תרגילי צ'י-קונג מסויימים בהם לפעמים מבצעים מעבר של המשקל מהעקבים לכריות וההפך. על כן שימו לב: כשהמשקל ממוקם על העקבים - הצ'י נוטה לרדת מטה והוא נותן לדחוס את החוליות בעמ"ש. כשהמשקל נופל על אזור כרית כף הרגל או אפילו יותר לכיוון הבהונות, הצ'י נוטה לעלות מעלה. קל מאוד להרגיש את התחושות האלו ואני ממליץ לשחק מעט עם העברת המשקל בכפות הרגליים ולפתח מודעות לכך.
אזור האמצע (yong quan) היא נקודת האיזון בין הירידה לעלייה של הצ'י.
כמו בכל תרגילי הצ'י-גונג אנו מנסים למצוא את האיזון, את האזור שהכי נוח לגוף להתכנס לתוכו, ללא מאמץ.
יש לשים לב שבמידה ויש רגל שטוחה (פלטפוס) עלולה להופיע קריסה מדיאלית (פנימית) וע"כ יש לשקול להשתמש במדרס שיתקן את הקריסה או לבצע תרגילים יעודים לכך. קריסה זו עלולה גם להשפיע על מיקום הברך ועל קיצור שרירי המפשעה.
3. ברכיים: הברכיים הם מפרק רגיש ואסור שהמשקל יתקע בהם. המשקל צריך לעבור דרכם עד לכפות הרגליים. כפי שכתבתי בסעיף 2, יש לשים לב לקריסה של כף הרגל (פלטפוס), זה עלול לגרום לקריסה פנימה של הברך. לפעמים שרירי המפשעה מקוצרים וזה מושך פנימה את הברך ואז צריך לפתוח את המפשעה באמצעות מתיחות. הברכיים צריכות להתכופף מקסימום עד קצות הבהונות אבל לפעמים גם זה יותר מדי ואז עדיף לכופף את הברכיים רק עד אזור yong quan.
4. קווה (kua): הקווה מתייחס לאזור המפשעה. בעמידת וו-ג'י אנו צריכים לדמות ישיבה / שפיפה על כסא גבוה. יש לבצע את השפיפה באמצעות שקיעה לתוך הקווה, כאילו שיש כסא או כדור פיזיו גדול שעליו אנו מתיישבים. הקווה הוא הציר המאפשר שקיעה של הצ'י מטה לרגליים ולחיבור בין הרגליים לאגן ולבטן. חשוב לשים לב שאין לעשות סקווט, לגייס את שרירי הירך והישבן בשפיפה, שכן זה מעודד את החזקת הגוף מעלה ולא נותן לצ'י לשקוע.
5. עצם הזנב והאגן: יש לתת לעצם הזנב לשקוע מטה לנקודה הנמצאת בין שני העקבים ולא להכניס אותה בכוח פנימה או לגלגל את האגן בכוח, שכן זה מפעיל שרירים שמנטרלים את הקווה. ברגע שנותנים לעצם הזנב ולעצם העצה (סאקרום) לשקוע מטה באופן טבעי, תיווצר משיכה והתארכות עדינה של עמ"ש הלומברי והאגן יתעגל מעט קדימה ובכך רצפת האגן תוחזק וכל האזור יהפוך להיות כמו קערה שלתוכה הצ'י ישקע ויצטבר. מתחת לחוליה הלומברית השניה (L2) קיימת נקודת דיקור הנקראת ming men (שער החיים/הגורל). נקודה זו משוייכת ברפואה הסינית לאזור הכליות וניתן "לפתוח" את הנקודה הזו הממוקמת לאורך ערוץ השליט האחורי (du mai) באמצעות הרפייה של עצב הזנב. בתרגולים מתקדמים יותר (לאחר שהדאן טיאן יבנה ויתמלא) פתיחה זו תאפשר לצ'י לעלות מעלה לכיוון הראש.
6. כתפיים ושכמות: בהנחיות המסורתיות נאמר שהכתפיים צריכות להיות מורגשות בכפות הרגליים, ז"א שהמשקל שלהן צריך לשקוע לתוך כפות הרגליים. השכמות צריכות להיות צמודות לכלוב הצלעות ולא לבלוט החוצה. אם הכתפיים ימשכו קדימה ויקצרו את שרירי החזה אז השכמות יתרחקו אחת מהשנייה והגב יתעגל יתר על המידה. אם הכתפיים ימשכו אחורנית, השכמות יתקרבו אחת לשנייה והחזה יבלוט החוצה. יש למצוא את האיזון בין הסגירה והפתיחה של בית החזה והגב, למצוא את נקודת האיזון למיקום הכתפיים והשכמות.
7. ראש וצוואר: הנקודה האדומה שבתמונה נקראת bai hui (מאה המפגשים). היא ממוקמת במרכז הראש בקו המחבר בין שתי האוזניים. יש ליצר מנקודה זו תחושה אנכית של משיכה כלפי מעלה לשמים. כאילו מחזיקים את הגולגולת מחוט דק הנמתח מעלה מנקודה הזו. משיכה זו תגרום לסנטר מעט להתכנס פנימה ולצוואר להתארך. זוית הראייה לאופק תשתנה לכ-45 מעלות בגלל השינוי במנח הראש.
8. פנים ולשון:
יש להרפות את שרירים הפנים, להפחית מתח מיותר ולהניח את הלשון על החך העליון.
הרפיית שרירי הפנים ושרירי הלסת תגרום להופעה של חיוך עדין, יש האומרים שזה החיוך של בודהה.
הנחת הלשון על החך העליון מסייעת ליצר תנועה מעלה להארכת הצוואר, בנוסף היא מסייעת להרים את רצפת האגן הממוקמת בתחתית עמ"ש.
הנקודה בה הלשון נוגעת בחך מקשרת בין שני ערוצים - הערוץ השליט האחורי (du mai) וערוץ העיבור הקדמי (ren mai), בכך המגע בחך יכול לווסת את הצ'י העולה בערוץ האחורי ולהוריד אותו מטה דרך ערוץ העיבור. הרבה מתרגלים מאיצים בתרגול ומנסים ליצר באמצעות כוח המחשבה תנועה עולה דרך הערוץ האחורי לכיוון הראש, במקום לבנות את הצ'י בדאן טיאן ולאפשר ללחץ שנבנה להתנקז לתוך הערוץ העולה באופן טבעי. ניתן להתייחס למגע הלשון בחך כאל מפסק המסייע לווסת את העלייה של האנרגיה הפנימית.
9. בית החזה: בית החזה צריך להיות עגול (הכוונה לחלול) בכדי לאפשר לצ'י לשקוע בבטן. את המודעות יש לשים בנקודת הדיקור tian tu (ארובה שמימית) הממוקמת בשקע שמעל עצם הסטרנום ובאמצעות הרפייתה להשפיע על השחרור של כל בית החזה. למעשה ברגע שמכניסים מעט את הסנטר פנימה המתח בנקודה זו יורד והצ'י מתחיל לשקוע מטע. 10. זרועות וידיים:
ברגע שהשכמות ישקעו מטה, הידיים יפתחו לצדדים. הזרועות בתנוחה הבסיסית ביותר צריכות להיתלות מטה כאשר כפות הידיים פונות אחורנית וגב היד פונה קדימה (אצבעות כלפי הרצפה). יש גם אפשרות להניח את כפות הידיים במקביל לרצפה, כאילו שהן נחות על שני כדורים גדולים.
חשוב מאוד לשים לב לחלל מתחת לבית השחי, ליצר מרחב כאילו שיש שם כדור טניס על-מנת שהזרועות ישארו מחוברות לגוף ולא רק יתלו באויר. דגש נוסף הוא לשחרר את המרפק לחלוטין ולהרגיש שהידיים שוקעות לתוך כפות הרגליים. במידה ומעט מותחים ומפסקים את כפות הידיים (אזור lao gong - הממוקם במרכז כף היד) יהיה ניתן להתחיל להרגיש את התנועה החוזרת למרכז הגוף ולא רק את התנועה הנדחפת לכפות הידיים.
לסיכום:
חשוב מאוד להשקיע זמן בלבנות מבנה ותנוחה נכונה, תוך מודעות וצומת לב למתרחש בחלקים השונים בגוף. תהליך זה יכול לקחת מספר שנים עד שכל החלקים ימצאו וישקעו למקומם הטבעי.
עמידת וו-ג'י תאפשר בהמשך להתקדם לעמידות סטטיות מורכבות יותר, תאפשר לגוף להיפתח, לצ'י לשקוע לדאן טיאן ותפתח פתח לתהליכים פנימיים מתקדמים יותר.
מבחינת הנשימה, בשלב הראשון מומלץ לנשום באופן טבעי ולאפשר לה להפוך להיות עמוקה, ארוכה וחלקה יותר.
ההמלצה התרגולית היא לעמוד כל יום כ-10 עד 20 דק' בשביל לבנות באופן הדרגתי את העמידה הנכונה.
