שלושת טועמי החומץ הוא ציור מפורסם המשקף את שלושת הגישות הרוחניות המרכזיות הקיימות בסין:
קונפוציוניזם, בודהיזם ודאויזם. בציור ניתן לראות שלוש דמויות הטועמות את החומץ, כאשר כל אחת מהן מגיבה אחרת לטעימה בהתאם להשקפתה הרוחנית והפילוסופית על החיים. מכיוון שכל האומנויות במזרח הושפעו מגישות רוחניות אלו, כולל אומנות הצ'י-קונג לטיפוח אנרגיית החיים, חשוב להבין בקצרה את הדוקטרינה של כל אחת מהן וכיצד היא מתבטאת בתרגול שלנו.
קונפוציוניזם:
קונפוציוס, הפילוסוף הסיני הנודע טועם את החומץ וחווה אותו כמו יין מקולקל ועל כן הפרצוף שלו נעשה חמוץ. בגישתו לחיים הוא רואה את חשיבות הסדר, המשמעת והחוקים שבלעדיהם לתפישתו ישרור כאוס מוחלט שלא יאפשר התנהלות תקינה של האדם והחברה. הבנה זו של סדר, אסתטיקה וארגון מתבטא בשלושה מישורים עיקריים, דרך התרגול שלנו:
1. ארגון הגוף הפיזי: יישור המבנה של הגוף (החזקה נכונה) תאפשר לנו להרפות ולשחרר מתחים מתוכנו. באם המבנה לא מיושר ולא מוחזק נכון, יצטבר עומס על המפרקים או על רקמות אחרות (כולל איברים פנימיים). מבנה גופני שאינו מאורגן, מיושר ומאוזן יגרום לחוסר הרמוניה בגוף. על כן, עלינו להקפיד ללמוד כיצד להחזיק את המבנה הגופני שלנו בזמן התרגול באופן רפוי ופתוח.
2. ארגון הגוף האנרגטי: עיצוב והרחבה של "רקמת הצ'י" או "החליפה הפנימית" העוטפת את הגוף מבפנים, המהווה נתיב לתנועה האנרגיה בגוף. תחשבו על זה כאל תהליך של סלילת כבישים, המאפשרת לכלי הרכב (כאנלוגיה לאנרגיה) לנוע באופן מסודר ממקום למקום. בלעדי פיתוח והרחבה של נתיבים אלו, הכיווניות לא תהיה ברורה וישרור כאוס. הרפואה הסינית המסורתית, עוסקת רבות בהבנת התנועתיות והכיווניות של האנרגיה בגוף ורואה במחלה כביטוי לחוסר הרמוניה ואיזון של תנועת האנרגיה. לדוגמא, כשאנרגיה עולה מעלה ולא יורדת מטה או מצטברת ולא מתפזרת היא עלולה לגרום לכאבי ראש, בחילות, הקאות, סחרחורות ועוד.
3. ארגון הגוף המנטאלי: עלינו לעשות סדר במחשבות, לאלף את "מוח הקוף" הכאוטי ולרתום את "מוח הסוס" היציב והממוקד. השאיפה היא לארגן את הכאוס המחשבתי, להפסיק לרוץ ולרדוף אחרי אינספור מחשבות. לשלוט על תהליכי החשיבה שלנו ולא שהם ישלטו עלינו.
בודהיזם:
הפרצוף המר בתמונה משוייך לבודהיסט או לבודהה המואר. המרירות בפיו משקפת את נקודת המבט שלו, שהחיים יוצרים סבל רב וכי רצון שאינו ממומש מוביל לכך. על כן, עלינו להשתחרר מהרצונות והתשוקות שלנו ומכל האחזויות המונעות מאתנו לראות את החיים כפי שהם באמת. להשתחרר מהאשלייה של עולם החומר ותפיסת ה'אני הכוזב' - האגו.
מבחינת התרגול, רעיון זה בא לידי ביטוי ביכולת לראות את הדברים באופן צלול, כפי שהם באמת ולא דרך 'מסך' הרצונות והתשוקות שלנו. מכאן שיש להפסיק לצפות לתוצאה מסויימת מהתרגול, לתרגל לשם התרגול ולא לשם תוצאה ספציפית. להפסיק להאחז ברצונות שהתרגול יעניק משהו מסויים, כי זה רק יגרום לעוד תסכול פנימי. במילים אחרות לא לשפוט את התרגול ואת החוויות המתרחשות דרכו, יש לפתח מודעות (מיינדפולנס) ולהיות ערים למתרחש ולתת לדברים להיות, לא להסחף ולהגרר אחר כל תחושה, רגש ומחשבה ולא לנסות ולשנות אותן. תהליך זה יביא אותנו להבנה שהכל ארעי ומשתנה ושנסיון האחזות שלנו באלמנטים האלו, רק יגרום לנו לסבל.
דאויזם:
הפרצוף המחייך משוייך ללאו טזה, הדאויסט החכם. הוא יודע שהכל בסדר, שאין צורך לשנות את דרך הטבע ושזהו טעמו הטבעי של החומץ, על כן אין בו סלידה מהטעם הטבעי. לתפישתו, עלינו לנוע בהרמוניה ולהיות נוכחים בשינוי ולזכור שהחיים עוברים דרכנו, ממש כפי שרוח עוברת בחליל ומייצרת דרכו צליל.
במנזרים דאויסטים, מתרגלים בכל יום צ'י-קונג כדרך לטיפוח אנרגית החיים. דרך תרגול הגוף הפיזי, ההכרה לומדת גם כן להתרכך ולהרפות. התנועה הרכה, הזורמת בצ'י-קונג מאפשרת לנו ללמוד להסתגל לשינויים ולקבל את הדברים כפי שהם. במלים אחרות, להפסיק להתנגד לכל שינוי.
אם כך, ניתן לראות ששלושת גישות אלו שונות אך משלימות: האחד עוסק בסדר, שליטה וארגון, השני בשחרור ההאחזות והאשלייה והשלישי בזרימה והרמוניה עם השינויים.
לסיכום, שלושתם מכילים עקרונות חשובים מאוד עבורנו בתרגול:
1. קונפוציוניזם - ארגון הגוף הפיזי, האנרגטי והמנטלי.
2. בודהיזם - אי האחזות והתבוננות בזמן התרגול.
3. דאויזם - זרימה רכה, קבלה של השינוי והכרה באחדות.
