בזמנים עברו, המורה היה נותן לתלמיד לתרגל תנועה אחת או מספר תנועות בודדות לאורך זמן. תרגול שכזה יכול היה להמשך מספר שעות בכל יום, לאורך ימים רבים ואפילו חודשים, עד שהמורה היה מחליט ללמד את התלמיד תנועה חדשה. צורת הוראה שכזו נועדה קודם כל לבחון את אופי התלמיד ולראות האם כדאי למורה להשקיע בו את זמנו. המחשבה הייתה, שהידע הטמון במורה הוא כה ייחודי שלא ניתן להעבירו לכל מי שחפץ בכך. המורה חיפש תלמיד מוסרי בעל תכונות אופי מאוד ספציפיות שיצדיקו את זמן ההשקעה בו ושיכול בעתיד להעביר את הידע של המורה הלאה, לדורות הבאים. על כן, בראיה שכזו היה עדיף להקשות על התלמיד כבר מן ההתחלה ולא לגלות בדיעבד אחרי שנים של השקעה שזו לא הדרך המתאימה עבורו. דרך הלימוד המסורתית הזו כבר לא מתאימה כל כך לעולם המודרני. קשה למצוא כיום תלמידים שיסכימו לתרגל במשך שעות את אותה התנועה שוב ושוב, בנחישות, במאמץ ובתשוקה. אז למרות שצורת תרגול שכזו בונה מיומנות אמיתית (גונג-פו) באופן הכי מהיר, היא עלולה להיות מאוד משעממת ופחות 'אטרקטיבית' לתלמיד המודרני שהתרגל לחיות בעולם עם שפע של גירויים ואפשרויות בחירה. על כן, כיום נהוג ללמד את התלמיד באופן יותר 'מבדר' ודווקא להתחיל בלימוד של סדרות הנקראות בסינית "טאו-לו". אלו סדרות הכוללות בתוכן הרבה מאוד תנועות או טכניקות הדורשת שינון וזיכרון. ישנן סדרות ארוכות מאוד הכוללות אף למעלה מ-100 תנועות, שלעיתים מצריכות השקעה של חודשים רבים רק בשביל לשנן אותן, שלא לדבר על לתרגל אותן באופן קבוע, אחרת הן תשכחנה. אז למרות שלימוד סדרה הינה אחת הדרכים היותר נפוצות כיום ללמד תלמידים מתחילים, יש איתה בעייתיות גדולה, שכן אם לא משקיעים בה מספיק זמן, נעשים בסופו של דבר 'עבדים' אליה. הניסיון התמידי לזכור ולא לשכוח, מייצר מצב שבו עסוקים רק בצורה החיצונית שלה ולא במהות הפנימית שהיא מביאה. במילים אחרות, משמרים את העפר ולא את האש. יש לזכור, שהסדרה באה לשרת את התלמיד ולא התלמיד בא לשרת את הסדרה. המטרה אם כך היא לא 'לזכור' את הסדרה, לשם 'זכרון הסדרה', אלא שדרך תרגול הסדרה התלמיד יוכל לפתח איכויות ומיומנויות שיעזרו לו לעבור תהליך של שינוי גופני-תודעתי. כיום לסדרה יש משמעות נוספת: מעבר להיותה מקבץ של תנועות וטכניקות, היא מתורגלת לעיתים רק לשם היופי החיצוני האסתטי שלה (בדומה לריקוד) ולעיתים אפילו מתרגלים אותה לשם הצגה בהופעות או תחרויות ראווה. אז עד כמה שתרגול שכזה מאתגר בפני עצמו, הסכנה הטמונה בכך היא החמצה של המטרה והסיבה המקורית שלפיה הסדרה פותחה מלכתחילה. קחו לדוגמה את סדרות הטאי-ג'י צ'ואן (טאי-צ'י), שמטרתן ללמד את המתרגל את יחסי האיזון בין יין ויאנג, את שמונה הכוחות וחמשת הכיוונים. כשהמתרגל לומד כך את הסדרה, הוא מפתח כוח פנימי, הבנה כיצד להשתמש בתנועות הלחימה כהגנה עצמית וגופו הופך להיות יחידה חזקה, מאוחדת ועוצמתית. מנגד, כיום יש תחרויות רבות, בהם מתחרים על הצגת הסדרה ברמה האסתטית שלה. לפיכך, אלוף העולם בהצגת סדרת הטאי-ג'י יכול להיות ספורטאי מופלא, אתלט גופני ובעל יכולת, אך אין זה מעיד על השגת המיומנות העליונה של הטאי-ג'י. טאי-ג'י הוא 'פנימי' ולא נראה בתנועה החיצונית. צפו באלוף העולם לשנת 2014 בתחרות תבניות של טאי-ג'י צ'ואן - Chen weijie ראו את התנועה הגופנית האתלטית המרשימה.
צפו בהדגמה של מאסטר Chen Zhonghua - אומן אמיתי של טאי-ג'י צ'ואן.
יש לזכור, שבתרגול סדרה מובנת, מסודרת ורציפה, אנו למעשה אומרים לגוף מה לעשות, איך לנוע.
בשלבים הראשונים זה מצוין, שכן צריך ללמד את הגוף את עקרונות התנועה הנכונים.
אבל בהמשך, ככל שהגוף נעשה יותר מיומן ויכולת הטמעת התנועה נעשית יותר מהירה, ניתן לעבור לתרגול שהוא יותר ספונטאני, חופשי ומאולתר שבו הגוף הוא זה שאומר לנו כיצד הוא רוצה לנוע, הוא למעשה הופך להיות המוביל. כך אנו עוברים מהובלת הגוף, לקשיבות לגוף וליכולת להיות מובלים על-ידו.
תרגול שכזה נקרא: עשייה ללא עשייה או בסינית: וואי וו וואי (wei wu wei), שבו התנועה נעשית ללא שליטה של ההכרה (המיינד). זה נעשה באופן חופשי וטבעי, האנרגיה יוצאת החוצה באופן שהכי נכון לה להתבטא.
כאנלוגיה זה קצת כמו לגדל ילד, בהתחלה אנו רוצים לשים אותו במסגרת התפתחותית טובה עם גבולות, ללמד אותו מה נכון ומה שגוי, כיצד להתנהג באופן מותאם בחברה וכו'. אך בהמשך ובתנאי ונתנו לו את התנאים הבסיסיים הנדרשים לצמיחה, הילד יהיה חופשי בהמשך להחליט מה נכון עבורו. כך גם הגוף כמו הילד, ידע לומר לנו איך הוא רוצה לזוז, כיצד האנרגיה בתוכו מבקשת לנוע.
אז אם נסכם את שלושת הדרכים לתרגול:
1. לימוד תנועות בודדת.
2. לימוד של סדרה.
3. תרגול ספונטאני, חופשי ומשוחרר מכל תבנית - עשייה ללא עשייה.
אז כיצד נכון לתרגל?
התשובה היא, שאין תשובה נכונה.
עליכם למצוא את הדרך הנכונה ביותר לתרגול עבור עצמכם בכל רגע נתון.
תרגול תנועה בודדת הוא תרגול מצוין, המאפשר העמקה בתנועה והבנת הכוחות הפועלים בה. כשאני מלמד שיעורים באונליין במסגרת מנזר הצ'י-קונג, אני לרוב משתמש בשיטה הזו שכן היא הכי מתאימה ללימוד דרך הזום. בשיטה זו, אנו מתרגלים מספר תנועות מועטות בכל פעם וכך לומדים להרגיש ולהתחבר לתפקוד האנרגטי שלהן.
אם אתם בעלי סבלנות מעטה, או פחות מתחברים לתרגול תנועה חזרתית אחת לאורך זמן וזקוקים ליותר גיוון תנועתי, ניתן לתרגל סדרה ברצף. הסדרה תתאים למי שמרגיש שהוא זקוק למסגרת תנועתית יותר זורמת אך רוטינית. ידיעת סידרה במלואה מעניקה הרבה פעמים תחושת בטחון למתרגל. סדרה יכולה לקחת בין מספר דקות בודדות ועד לשעה לביצוע מתחילתה ועד סופה, תלוי באורכה ובקצב התרגול. במסגרת מנזר הצ'י-קונג, ניתן למצוא הרבה מאוד סדרות לתרגול ושינון כולל סדרות טאי-צ'י (טאי-ג'י צ'ואן). התרגול הספונטאני, מתאים למי שמחובר ומרגיש את התנועה האנרגטית בגופו ולמי שיכול לשחרר ולהרפות מהשליטה של המיינד. לרוב תרגול שכזה מתאים למתרגלים יותר מתקדמים שיש להם כבר חיבור איתן עם הגוף. תרגול מאולתר וספונטאני, משחרר את הצורך בלזכור ו'להחזיק' בראש סדרות ומאפשר להיות בקשיבות מלאה למורה האמיתי בתוכנו - לצ'י. המלצה אישית שלי, למי שרוצה לשלב את שלושת דרכי התרגול: 10% מזמן התרגול - השתדלו לתרגל ספונטאנית (לשחרר את המיינד). 30% מזמן התרגול - שננו סדרה אחת (לעבוד על הרצף והמעברים). 60% מזמן התרגול - חזרו על תנועה אחת (הטמעת עקרונות התרגול) צפו בסרטון ישן, מלפני מספר שנים, שבו אני מתרגל תנועה באופן יותר חופשי וספונטאני, אך עדיין שומר על עקרונות התנועה והפקת הכוח.
תרגול מהנה ומועיל!